מור (מימין) וגולדנברג. אסור לשתוק ולהבליג

ביום ראשון הקרוב, 25 בנובמבר, יצוין היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. באגף הרווחה של עיריית מודיעין, בראשותה של דוריס מור, החליטו לציין את האירוע בין השאר במפגש איתנו, אנשי התקשורת באיזור, כדי להעביר מסר שאין בהיר ממנו לכל מי שסובלים ובעיקר סובלות מהתעללות קשה ומתמשכת. המסר לפי מור הוא פשוט: "מדובר בבעיה חמקמקה, בעיה רחבה, שמשליכה על כל מה שקורה לנו ברחוב, בכבישים, בבתי הספר, תופעה שהיא לא נחלתם של מגזרים מועטים ותושבי פריפריות מובטלים או שיכורים, אלא תופעה שחותכת אוכלוסיות ולכן אסור לשתוק מולה וכדאי להגיע למרכזים השונים כדי לטפל בבעיה ולא לשתוק או לטמון את הראש בחול".

למור, מומחית לאלימות נוער, ומי שהקימה בעברה הוסטל ייחודי בעולם לטיפול בגברים אלימים, הצטרפו למפגש הזה עם העיתונות המקומית טלי גולדנברג מנהלת המרכז לשלום המשפחה ולמניעת אלימות בעיר, שמפעילה ומתקצבת (בכ-250 אלף ₪ לשנה) את קבוצות התמיכה הטיפוליות המיוחדות ופעילויות אחרות, ו-ב', תושבת מודיעין שעברה התעללות נפשית קשה מצד בעלה (בעת שהיו נשואים), ובזכות הטיפול והתמיכה שקיבלה במרכז, כמו "נולדה מחדש" לפי הגדרתה, ויצאה ממעגל האלימות לפני כחצי עשור. נגיע אל ב' מאוחר יותר.

רק לאלימות פיזית קשה יש אבא

מי שמאמין שהמספרים אינם משקרים ושהסטטיסטיקה אכן משקפת את המציאות, יכול להתרשם בעצמו מהנתונים הקשים:

• בישראל כ-200 אלף נשים מוכות (הערכה 1מכל 5 נשים סובלת מאלימות
• 600,000 ילדים עדים לאלימות
• כ- 20,000 תלונות נרשמו במשטרה בגין אלימות כלפי נשים: 4179 בקרב עולים.
• 2,000 גברים מרצים מאסר בגין אלימות במשפחה (1% מכלל הגברים האלימים בישראל)
• 40 מתוכם מטופלים בכלא טיפולי "בית התקווה".
• בישראל 66 מרכזים למניעת אלימות במשפחה, בהם זה שבמודיעין.
• 80% מהגברים האלימים מתפקדים באופן נורמטיבי בשאר מערכות החיים. הגבר המכה
  מהקומה מעליך יכול להיות אפילו הליצן השכונתי ומסמר המסיבות.
• 25% גברים מגיעים לטיפול במרכזים למניעה וטיפול ובאלימות במשפחה.

כשבעבר ניסו למצוא דפוס שאיפיין את מקרי האלימות במודיעין, בין בני זוג, מצאו כי לבעיות כלכליות שנוצרו עם המעבר לעיר העתיד ואולי קפיצה מעל הפופיק בבחירת עתודות ההדיור, היה קשר אמיץ לבעיה. אלימות כלכלית (למשל: לקיחת כרטיסי האשראי מבת הזוג והחזרתם תמורת התניות כאלו ואחרות) היא אלימות נפוצה, וכך אלימות פסיכולוגית, אלימות מילולית, אלימות תרבותית ועוד. למרבה הצער רק לאלימות פיזית קשה, יש "אבא" והיא מקבלת מענה החוק, סוגי האלימות האחרים לא מאפשרים פתיחת תיקים וטיפול אמיתי בהם. מי שבא בתלונות למשטרה צריך תחילה לעבור אצל המחוקק.

במשטרת מודיעין מציינים כי ב- 2006 - נפתחו 23 תיקי אלמ"ב (אלימות במשפחה) ובשנת 2007 - 36 תיקים. לפי גולדנברג ומור מטופלות במרכז לשלום המשפחה במודיעין, כ- 70משפחות (גברים ונשים, פחות ילדים שלטפל בהם נדרשת הסכמת שני בני הזוג) שאותרו בעקבות פניות משירות המבחן, המשטרה, מערכת הבריאות, אגף הרווחה ופניות של הנשים עצמן.
איך הן מסבירות את הגידול הזה באלימות במשפחה במודיעין? מור מתנדבת לענות: "מודיעין גדלה ב-12 אחוז מדי שנה, ואנו חושבים שעצם העבודה שהמשטרה עושה בחשיפת מקרים וגם עבודה טובה שלנו מעודדת יותר ויותר נשים להיחשף לפנות ולקבל טיפול ומענה הולמים".

שיתוף פעולה מוצלח עם משטרת מודיעין

בקבוצות הנשים והגברים הדינמיות/ התנהגותיות שמפעיל המרכז, יש בד"כ בין 10-8 נשים ובין 8-6 גברים. גולדנברג מסבירה כי אי אפשר לאמוד בזמן קצר, את תוצאות הטיפולים הפרטניים והקבוצתיים בקרב משפחות נפגעות אלימות כי הטיפול לעיתים ממשיך הרבה מעבר לסיומו. "המטופלים נעזרים בנו כמעין קביים גם אחרי שהטיפול מסתיים. אנחנו מלווים אותם לכל מיני צמתים של קושי. יש נשים שפוגשות בן זוג חדש, ונדמה להן לעיתים שהן חוזרות לאותו סרט שהכירו. אז אנחנו שם בשבילן".

גולדנברג משבחת את שיתוף הפעולה עם רפ"ק דוד גרונין קצין האלמ"ב של משטרת מודיעין שגם התארח ביום עיון שקיים המרכז לאחרונה ודיבר על אספקטים שונים באלימות המשפחה. לדבריה קיים קשר רציף וענייני של המרכז עם המשטרה בכל שעות היממה, אם כי רק רבע מהפניות והדיווחים על מקרי אלימות מגיעה מהמשטרה עצמה כאשר שאר הפניות מגיע ממקורות רבים ומגוונים. גולדנברג אומרת כי דפוס הפעולה במודיעין מול נשים שספגו התעללות שונה מעט מהממוצע הארצי. אם בד"כ לוקח לאישה 9-8 שנים בממוצע לאזור אומץ ולפנות למשטרה מרגע ההתעללות הראשון, הרי במודיעין הפז"מ הזה קצר יותר: 5-3 שנים מאותו רגע ראשון וצורב של פגיעה נפשית או פיזית מתמשכת. "במפגש שלי עם נשים במודיעין" היא מציינת, הפרופיל הוא אחר, נשים בעיר מגיעות אלינו די בהתחלה. חשוב לי שזה יקבל ביטוי בתקשורת. אלו נשים מתפקדות, עובדות, מוכנות לצאת עם הסוד הזה וכאילו להתמודד עם הבושה.

מור: "לשמחתי אנחנו כבר לא בתקופה של סיפורי הזוועה שאישה הייתה באה להתלונן לפני השוטר המקומי שבעלה כמעט רצח אותה ואז הוא היה אומר לה בחביבות 'לא נורא, תעשי לו אולי אוכל יותר טוב, תקיימי איתו סקס יותר טוב, תנקי את הבית והכול יהיה בסדר. כך בעצם הוא היה מחזיר אותה לזרועות הגבר האלים. זה מאחורינו והיום יש איך לטפל בתופעה בלי שלום בית מלאכותי".

"בלעדייך אני חצי בנאדם" – שורה מסוכנת

מור מספרת כי לא אחת נתקלה במקרים בהם גם משפחתה המורחבת של האישה מפנה לה עורף ובטוחה כי התנהגותה הנלוזה היא שפוררה את התא המשפחתי. הנשים הללו מרגישות שהן לבד והתפקיד שלנו של מרכזי הטיפול באלימות, של כל המערכת הזו הוא לתת לנשים האלה את הבטחון שהן לא לבד ויכולות לצאת מהמעגל הזה".

אחרי כ-15 שנים בהם מתקיימים מודלים של טיפול בגברים, כדי להגיע לשורש הבעיה ולנסות לפתור אותה, עדיין גברים ממעטים להגיע למרכזים השונים לטיפול. דוריס מור סבורה כי זה אחד האתגרים שתמיד יהיו בשטח. לשכנע גברים שהגעה לטיפול רק תסייע להם בלי להיות עויינים כלפיהם ולצלוב אותם. לעיתים אגב, שופטים בבתי המשפט מתחשבים בכל אותם גברים שהגיעו להוסטל כמו בית נועם למשל, ומראים נכונות לפתור את השבר בתוכם. במקרים שהגברים האלה עוברים טיפול נוטים השופטים להמיר את תקופת המאסר שהייתה תלויה מעל ראשם בענישה קלה יותר.

מור: "גברים אלימים שנכנסים לכלא ומרצים עונשי מאסר ארוכים, בלי טיפול רק מעצימים את חווית הקורבנות. האישה לפי תפיסתם 'חירבה' להם את החיים, דפקה אותם, לקחה להם את הילדים ואת המשפחתיות ואין להם כאילו מה להפסיד. ואכן אחרי זמן הם משתחררים וקשה לצפות מה יעשו. סטטיסטית רוב הרציחות קורות בתפר בין הרצון לעזוב את בן הזוג למצב של גירושים. לגבר קשה לראות את אשתו לשעבר יוצאת עם אחרים ומסתדרת".

מור. תופעה חמקמקה שחוצה אוכלוסיות